הנה חיים  אנו בתקופת אחרית הימים, אשר מבול הטומאה הבלבול והנסיונות מציפים כל פינה ועבר, ואין לו לאדם לברוח ולהציל נפשו אלא לתוך תיבת נח
הלא הוא בית המדרש – שם ימצא נחמה לקושי השיעבוד בדורנו זה.

וכמה עמל וטורח שישתדל האדם לקדש עצמו לא יעלה בידו כי אם מעט מזער, שהקליפות גוברות מאוד ומונעות ההשגה, יצר הרע מבפנים והכפירה והפריצות מבחוץ, וחסרון כיס קשה מכולם.

רבנו האר”י בשער הגלגולים (סב.) שמה שאדם פועל מעט בדורות האחרונים יחשב כפעולות הרבה בדורות של הראשונים, ע”ש בשינוי.  ומצאתי לו חבר במדבר קדמות לג”ע החיד”א (מ”א אות כו) וז”ל: “הן עתה בשגם המצא ימצא מי שרוצה להתקדש ולפרוש מדרכי העולם, אף שיטרח טורח גדול לא יעלה בידו, כי טומאות חדשות גם ישנות וכו’ היו בעוכרנו, והטהרה מעכבת”, ע”ש.  ולי הקטן אין ספק כי רבנו החיד”א כתב את דבריו מתוך נסיונו להתעלות ולהתקדש, ואם כך בדורו, אז מה נגיד בדורנו היתום? כאשר כמעט ולא נשארה חלקה טובה שאינה מנוגעת בנגע רע, והטומאה נותנת אותותיה בכל אשר מולנו.  ועוד ראיה שהדור משפיע מהכתוב “נח איש תמים היה בדורותיו” ומשמע הדור מעכב כי דורו התחייבו כליה והיא שמנעה מנח השגה ועליה, ועיין ברש”י עה”פ הנזכר, ודו”ק.